עולם גדול ומופלא - כשהסרט נפגש עם המציאות - ביקורת

יולי 25, 2014

אתמול צפיתי בסרט התעודה: עולם מופלא. באותו היום תכננתי לגלוש אך  להפתעתי הלא רבה,חוף המרינה בהרצליה שוב היה מזוהם. גשם זלעפות ירד ואני הבטתי בים, התהלכתי על החוף וחשבתי מה עוד  אפשר לעשות...?

יש לנו עולם נפלא                                                                             

 איך זה ייתכן והם ממשיכים לזהם אותו...? למה הם לא מבינים שהם הורסים לכולנו את ההנאה הטבעית ואולי היחידה שנותרה?
'התקפלתי' מהחוף, בכעס נוראי והתעורר בי חשק עז "לגלוש" לאיזו וועידה של עיריית  הרצליה ופשוט לצרוח...                                            

אבל אז נזכרתי בסרט שחברה המליצה לי והחלטתי לשאוב מעט השראה ועידוד, קניתי 3 כרטיסים ויחד עם חברים נסעתי לקולנוע הקרוב.
סצנות הטבע  שצולמו הן בהחלט בין הטובות מסרטי תעודה שראיתי בעבר.
הפקת הסרט ארכה כ- 5 שנים, ב- 26 אתרי טבע שונים, ב- 15 ארצות בחסות ה- B.B.C פרויקט מורכב שהוליד את סצנות הטבע המשובחות מסרטי תעודה שראיתי בעבר.PE BBC
יוצרי הסרט בחרו דווקא בזריחה כפתיח שהפנט למרקע את כל הקהל, גדולים כקטנים.
הייתה זו זריחה ראשונה, לאחר שלושה חודשים של עלטה מוחלטת, אי- שם בקוטב הצפוני
באזור הארקטי של כדור הארץ. הפצעת השמש לאחר זמן ממושך של חשיכה, מייצגת התחלה חדשה לתקווה,לימים מוצלחים יותר ולאפשרויות אינסופיות. מיד לאחריה, כשהקוטב מואר כולו באור בוהק עד סנוור, נתפס בעיני העדשה רגע נדיר במינו:
משפחת דובי קוטב בשלבי התעוררות ..  פה,  מתחיל סיפורנו:
ראשונה ממשפחת הדובים מגיחה לה מתוך השלג אמא דובה ואחריה שני דובונים מדהימים המנסים להשיגה  תוך החלקה על בטנם הלבנבנה וגרירת רגליהם הזעירות,  מחזה המעורר השתאות.
בעת הקרנת אותן תמונות על המרקע בבית הקולנוע,קשה היה לי להתעלם מקולות ההתרגשות של שאר הצופים.לאותו רגע  קסום, נדרשו שמונה חודשי צילום ואת מלוא הסבלנות וההתמדה מהצוות.
לא בכל יום צלם טבע מצליח לתעד רגע שכזה, אמא דובה מגיחה לה  מן המערה לאחר שנת החורף שלה. שוקלת חצי ממשקלה ההתחלתי, אמא דובה כמו כל אמא מסורה, יוצאת למסע אחר חיפוש מזון לגוריה כשהיא נראית חסרת אונים ובאפיסת כוחות מוחלטת. בעוד הגורים המתוקים להפליא, נותרים עיוורים וחירשים בתוך המערה.

pollar bears

בהגיחם אל אוויר העולם, הם מתחילים לפתח את חושיהם ומנסים להבין את המתרחש.
הסרט מתעד את מסעם בחיפוש אחר מזון,דובי הקוטב ניזונים מדגים וכלבי ים, ולכן מסע הצייד מתבצע בעיקר מרצועת החוף. הרצועה משמשת בסיס איתן ליציאה לציד וחזרה ממנו.
 אך לצערם הרב של צוות הצילום ושל הדובים : רצועת החוף נעלמה כלא הייתה, והדובים  נותרים בים אינסופי בלי יכולת לעמוד על קרקע יציבה. בכל תזוזה, הקרח מתבקע תחת רגליהם ולא מאפשר ציד, בסופו של יום דובי הקוטב גוועים ברעב. תופעה זו של המסת קרחונים  נגרמת בשל  התחממות כדור הארץ.

אך מבלי להציץ אל תוך עולמם המופלא של אותם יצורים מקסימים,יהיה קשה לשייך  את שיגרת יומנו עם הצורך להציל אותם ממוות.

bear pollar

אני מאמינה שאם היינו מגדלים גור שכזה בבית, דמעות היו עולות בעיננו מתוך ההבנה שאולי יהיה זה האחרון.

בחיי היום יום כשרובנו לא ממחזרים, נוסעים במכוניות  פרטיות הפולטות גזים רעילים לסביבה, עושים קניות וממלאים שקיות פלסטיק בכל טוב,המחשבה שלנו איננה נעצרת באותם דובי קוטב. רובינו לא יודעים שהשקיות הללו אינן מתכלות למשך מיליוני שנים, מזהמות את הסביבה והן תורמות גם כן להתחממות הכדור.

באותם רגעים בין הבמבה לקרמבו קשה לנו לחשוב על אותם דובי הקוטב אלו שנמצאים להם בקוטב המרוחק והנידח. אנחנו  ממהרים לקנות את הגי'נס החדש שלכולם כבר יש
ומה משנה לנו עוד דוב קוטב?

בעוד 20 שנה הילדים שלנו אולי יזכו לצפות בהם בגן חיות,
 מאחורי סורגים, חיוורים מייאוש ונטולי תקווה.

בעוד 20 שנה, הילדים שלנו לבטח כבר לא ינשמו אוויר נקי.

בעוד 20 שנה אינני בטוחה שילדנו  יהיו מאושרים לכשיגדלו בעולם
 שיחדל  מלהיות מופלא.

דוב הקוטב מהווה סממן סימבולי שמאותת לכולנו שהגיע הזמן לקום ולשנות וזאת עדין לא מאוחר מדי לעשות
העולם משרת את כולנו, הצרה שלנו היא שאנו לא מכירים אותו ואת סגולותיו, לכן עלינו לפחות לנסות.elephants

הסרט  אינו מתעד רק  את מצבם העגום של דובי הקוטב אלא מגולל את סיפורן העצוב  של שתי אמהות נוספות : אמא פילה ואמא ליוויתנית במסעותיהם המרתקים .המסעות מתחילים בחיפוש אחר מזון ומסתיימים כמסעות הישרדות, הבריחה איננה רק  מחיות הטרף אלא  בעיקר מההשלכות של חוסר האכפתיות שלנו, של כולנו. כאמור בעקבות ההתחממות הגלובאלית תופעות הטבע הפכו להרסניות עבור אלו שגדלו בצילם כל אותם שנים.פילפילון שאובד בסופת חול במדבר קלאהרי הלוהט,שהינו חם מהרגיל עקב שינויי האקלים.

מדבר קלאהרי הלוהט שהפך לחם מן הרגיל עקב שינוי האקלים בעבר שימש  כבית גידול לפיל האפריקאי והיום הינו מלכודת מוות .

כמו סיפורו של הפילפילון האפריקאי שנתפס בעדשה,  נלחם עד אפיסת כוחותיו בסופות החול האימתניות. אותו גור פילים מאבד את העדר ונידון לאבדון.

זרמי אוויר השתנו גם כן, והפכו גם הם למכשול המאיים על בעלי הכנף.
 בסרט תועדו ברווזים נלחמים בזרמי אוויר מעל הרי ההימלאיה. זרמי האוויר התחממו יתר על המידה  והכבידו עליהם לעוף למקום חם יותר.

עונות השנה אינן כפי שהיו בעבר, לראייה ניתן לבחון את שיוניי האקלים שמתחוללים בארצנו.
בעקבות ההתחממות, מעברי העונות מטשטשים ודצמבר  הנוכחי אינו מאופיין כחורפי, יוני מרגיש כמו אוגוסט.
מי מאתנו לא שמע את המשפט: "לפני 5 שנים הקיץ לא היה כזה נוראי".pinguins

חברים, הקיץ במדינה כבר הופך בלתי נסבל ואנחנו... כולנו אשמים.
אנחנו גרים פה והורסים את עולמנו הנפלא.
 אבל אל נאמר נואש. הכול עוד אפשרי.
בעולם ה"סייבר ספייסי",  אנו מבלים זמן רב בצפייה בסרטונים  או גלישה באינטרנט.
זאת  כניסיון למזער את  רגשות האשמה שאנו חשים, על כך שאיננו עושים יותר.

לצערי הרב, רובנו מסתפקים בצפייה בחדשות, או קריאת עיתון, תוך נהימת וואוו..ואיזה מסכנים! הרגישים שבינינו אף יזילו דמעה. לאחר כיבוי הטלוויזיה וסגירת העיתון, התחושה שנותרנו עמה היא של סיפוק, עשינו משהו באותו רגע ,הזדהינו.

לצערי זה לא עוזר לפיל הקטן, תחושת האמפתיה שלנו רק משביעה את הריק המצפוני. זוהי האשליה שיוצר העולם המודרני , שעצם ההזדהות יש בה מן המעשה.
אך אני מפצירה בכם לא להסתנוור ולהתמכר לתחושה זו,  לקום, לשנות ולחרוג מהנורמה.
צפייה בסרט אכן הנה צעד ראשוני למודעות, להכרת העולם אך לא מעבר.
מטרתו היא להביא אלינו את זעקת עולם הטבע, אנו הצופים "המותשים מתלאות היום", מתרווחים לנו בספה אוחזים בידנו  פופקורן וקולה נהנים מהסרט עד להתבהרות התמונה הקשה.
ההבנה כי העולם שמוקרן על המרקע  הוא עולמנו שלנו, ההולך ונעלם אל מול עיננו.
תוך המחשת גודל האובדן שמתחיל להיות חלק מחיינו, הסרט מנסה להעיר אותנו מאותה אשליה משכרת .

שלוות חיינו מופרעת ל-89 דקות והקהל באולם נחלק לשניים: יש שיפנימו ויעשו לקראת שינוי, ויש את אלו שיסתפקו באותה הזדהות מודרנית בדויה ושימשיכו הלאה.

הסרט מתחיל את השלב הראשון בתהליך השינוי : מודעות.world
 הוא ממחיש את גודל האובדן שיכול להיות חלק מהחיים שלנו אם לא נתעורר מאותה אשליה משכרת .

מסיבה זו יוצרי הסרט העדיפו להציג את המצב כמות שהוא, ללא פתרונות ולהותיר בפנינו את הבחירה
כשאנו חושבים על עולם טוב יותר כולנו חושבים על דור ההמשך שלנו, מה יהיה לכשהילד שלי יהיה...
לרובנו יהיו ילדים ביום מן הימים , והורה צריך להבטיח את הטוב ביותר לילדו!
כמו בסרט , אמא דובה כמעט ומתה על מנת להגן על צאצאיה,
גם אנחנו צריכים להגן על ילדנו  ע"י כך שנשמר את הסביבה.


אלסטייר פותרג'יל ומארק לינפילד, במאיי הסרט,  בחרו להתחיל בזריחה מפני שהם רצו לציין שסרט זה הינו חיובי והסוף שלו יכול להיות טוב, אך הוא תלוי בנו.
"השעות הקשות ביותר הן השעות לפני עלות השחר" (פאולו קואלו) משמע יש תקווה.

עבור כולנו זוהי יכולה להוות נקודת התחלה חדשה, שינוי החשיבה והרצון לעשות זאת.
עולמנו בהחלט מופלא, יחד נפסיק  מאותן פעולות הרסניות ונציל את הדובים, הפילים ואותנו!

 כי ללא עולם מופלא זה, כיצד ונמשיך להתקיים הלאה...?

כתבה וערכה אבישג בוחבוט

לפניכם גם קטע קצר מהסרט:  ריקוד ציפורים מקורי -  משעשע ומדהים.

צלם ים

שתף בפייסבוק שתף בטוויטר הוסף תגובה
מגזין +

ינואר 01, 1970

הפיד של צלם ים

יודעים משהו שאנחנו לא?

יש לכם ידיעה מרעישה? אירוע חדשותי מעניין ו/או בלעדי? ראיתם דולפין? תפסתם גל ענק? הייתם עדים למפגע סביבתי? אירוע חברתי? סיפור? קישור? תמונה? סרטון? יש חדש בעולם הים ואנו לא מודעים אליו? שתפו אותנו בכל דבר ונשתף עם העולם.

מלאו את הפרטים בטופס הבא ושלחו אלינו (כוכביות - שדות מילוי חובה)









צור קשר

אתר צלם ים מאמין בקשר אישי וישיר עם כל אדם שבנפשו נושבת רוח ים - נשים וגברים כאחד. אנא מלאו את הטופס הבא במלואו ופרטו את מטרת פנייתכם. צוות צלם ים משקיע תשומת לב רבה לפנייתכם ויעשה את המרב בכדי להשיב לכם בהקדם.




צלם ים