אני כותב את הדברים הללו ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה וליבי נקרע מבפנים על כל השכול והכאב שבאובדן יקירינו. איך מתמודדים עם מועקה כה גדולה? כיצד מביאים לפורקן והקלה מהכאב הבלתי נסבל והגעגועים העזים שמנקרים בנפשנו לאהובינו? רצה הגורל ודוקא ביום זה נתקלתי בקטע קצר מראיון עם אלוף העולם האוסטרלי והמיתולוגי בארטון לינץ', שבו הוא פותח את ליבו ומסביר כיצד הגלישה היוותה עבורו מזור.
לשאלה שהופנתה אליו "האם הגלישה עבורו היא אומנות או ספורט?", לינץ' שלף את התשובה האמיתית מכל. מבלי להסס אלוף העולם לשנת 1988 אמר כי הגלישה עבורו היא בכלל תרופה ומיד אחר כך פתח את ליבו ושיתף רגע עצוב מילדותו שבו לראשונה הוא נתקל בשכול כשאביו הלך לעולמו. לינץ' מספר עד כמה הוא נעצב ואיך הדבר זעזע את נפשו והדרך היחידה שלו להתמודד עם הכאב היתה ללכת לגלוש. אי אפשר שלא להבחין בניצוץ שבעיניו כשהוא מגולל את סיפורו האישי - ניצוץ שנע בין יגון עמוק לאושר עילאי. השילוב של השניים הוא בדיוק כמו אותם רגעים של אבלות שבו מצד אחד הוא תפס גלים של אושר ובחוזרו לליין -אפ הזיל דמעות.
הגעגוע לעולם ישאר. האובדן תמיד יהיה מוחשי אבל לגלישה דרך טבעית ומיוחדת להקהות קצת את התחושה ולהתמודד עם כאב טורד מנוחה. החיבור לים הוא קודם כל נפשי ועל כן הוא יהיה גם המקום הקרוב ביותר לזכרון היקרים.
שתף בפייסבוק שתף בטוויטר הוסף תגובה
יואב נקש
עורך ראשי, כתב-צלם. מייסד האתר "צלם ים". פעיל סביבה וחברה גולש שאוהב את העולם. משפט לחיים: "רוח האדם כרוח הים היא, למרחבים תשאף וגבולותיה אין קץ." ציטוט אהוב מסרט: I am just the Garbage man - Big Wednesday
